stripe6.jpg
דקורציה1
facebookicon.png
istagramicon.png
youtubeicon.png
siteicon.png
behanceicon.png
Phone.png

נעה הגלעדי

Noa Hagiladi

אודות

אמנית בזכוכית

האמנות שלי עוסקת בשבר. בעבודותיי אני מנהלת דיאלוג בין השבר הפרטי והמשבר הנפשי שעברתי בעקבות מותו של אבי ב-2006, לבין השבר הקולקטיבי שבא לידי ביטוי בחברה הישראלית. נקודת המוצא היא אמנם מערכת השברים הפיזית שמתקיימת בנוף הישראלי (השבר הסורי-אפריקאי), אך משמעויותיה חורגות הרבה מעבר לממד הפיזי – לעבר ביטויים שונים של שברים ושסעים בחברה הישראלית בין דתות, אמונות ותפיסות עולם בענייני דת, לאום וסוגיית הבעלות על האדמה. כבת להתיישבות העובדת, שגדלה בין מטע מנגו וחממת צמחים, אני מתמקדת בעבודתי בנושאים הקשורים לחקלאות וליחסי אדם-אדמה, כאשר עבודותיי – בין אם אלה מיצבים, פסלים, רישומים או טקסטים – משקפות את העיסוק בנושאים אלה, בגלוי ובאופן עקיף.
החומר המרכזי שאיתו אני עובדת הוא זכוכית. אני מוצאת בחומר זה הדהוד מטפורי למהות המתקיימת גם בתוכי – אותה התכווצות והתרחבות, כמו גם הפוטנציאל לשבר. זהו חומר בעל יכולת השתנות, ויש בו תנודה מתמדת. המטמורפוזה והשקיפות הן ליבת מהותו.
ההשראה המרכזית לעצם מעשה היצירה נובעת מזכרונות ילדותי, ומתוך תחושת געגוע תמידית שאני נושאת בקרבי מאז מות אבי. מתוך כך, הנצחה ושימור זכרון עומדים בבסיס יצירתי. אני עובדת עם חומרים שאוצרים בחובם זיכרונות, כך למשל, במיצב חממה (2020) שיצרתי מחומרי החממה של אבי, שנהרסה כליל בחורף 1991, השתמשתי בעציצים ובשברי זכוכית ששרדו את הסופה והדפסתי עליהם טקסטים אישיים שכתבתי בעקבות המשבר הנפשי שחוויתי. גם הטכניקות שמשמשות אותי בעבודתי – כמו יציקה למשל – הן במהותן טכניקות שמשמרות את זיכרון האובייקט, ובה בעת מטעינות אותו במשמעות חדשה. כך למשל בפרוייקט הגמר שלי שהוקדש לזכרו של אבי השתמשתי בטכניקת יציקה כאמצעי לשימור הזיכרון. הפרויקט כלל שלושה אובייקטים: רגליים (של אבי) יצוקות בשעווה, מאות עלי מנגו דקיקים ושבירים עשויים מזכוכית, וחלקי טרקטור בגודל טבעי עשוי אף הוא מזכוכית, תלויים מהתקרה, כמו מרחפים בין שמים וארץ. מעבר למחוות הזיכרון הפרטי, התייחסתי כאן לערכים אותם מייצג אבי, ערכי האתוס הציוני־חקלאי שנידונו לכליה ולהתפוררות.
לצד העבודה בזכוכית, הן בפיסול והן במיצב, אני מרבה גם לצלם ולרשום. מרבית הרישומים שלי בשנים האחרונות נוצרו לאורך השבר הסורי אפריקאי, על הציר שבין ביתי בעמק החולה לבין ההר הגבוה בסיני. נופי השבר הגיאוגרפי והגיאולוגי המופיעים ברישומים אלה מהדהדים את השבר הפנימי המתקיים בתוכי. גם בתצלומים משתקף הטבע והנוף, וגם בהם בא לידי ביטוי הקשר בין האדם לאדמה, כמו גם השברים הגלויים והסמויים מן העין.
כמי שמתמודדת עם מאניה דיפרסיה ופיברומיאלגיה, האמנות עבורי אינה רק אמצעי ביטוי אלא כלי תרפויטי ממשי, מקום לפרוק בו את חוסר השקט ולבטא את התנודות הרגשיות שאני חווה. העיסוק בשברים והשיח עליהם מהווה עבורי מזור לצלקות שאני נושאת בתוכי ומעבר לכך, מאפשר לי ליצור שיח ולשבור סטיגמות בתחום בריאות הנפש, כשגרירה של שינוי.